הנה מחשבה הפוכה ומאוד יעילה... המטרה היא לגרום לנו להתבוננות חדשה ואינטליגנטית על כל מידע כך שנוכל לתת פתרונות נכונים, אמיתיים ואיכותיים יותר. ההנחה הבסיסית שעלינו ״לשחק״ איתה היא זאת:

למודעות יש שני מצבים, מצב האחד ומצב האפס. וזה כמו שני הילוכים מרכזיים, המצב האחד הוא אוטומטי, והמצב השני האפס, הוא ידני. את הילוך האוטומטי כולם מכירים והוא ההיצמדות האוטומטית של המודעות שלנו לאובייקטים.

Fear ends with ACTION דאגות ופחדים יכולים להימשך לנצח, עד שבאה פעולה ומוחקת אותם בשניה. למה זה נכון? פחד מסוג של דאגות עתידיות של ״מה יהיה?״ מאלץ את המודעות שלנו לייצר סימולציות דמיוניות ספקולטיביות של מה שיכול לקרות ולחוות אותן כאילו שהן אמיתיות. עכשיו ש״טעמנו״ בדמיון ממה שאנחנו לא רוצים שיקרה כמובן, אנחנו תקועים בהווה במצב ביניים שלא מוביל לשום מקום. מצב הביניים הזה הוא אזור הדאגות והפחדים. אפשר לשהות בו הרבה זמן, יותר מידי זמן, ואפשר לעשות משהו אחר, יותר חכם...

קיימות שתי גישות עיקריות לחיים, מנטליות הקבצן ומנטליות המלך. רוב האנשים מתהלכים בעולם במנטליות של קבצנים. מנטליות של קבצן זאת גישה של: "אני צריך משהו ממישהו ואני תלוי בו, בה ובהם". באנגלית קבצן זה Beggar וזה מגיע מתוך המילה Begging שזה להתחנן. העולם מלא באנשים בעלי תודעת קבצנות שמתחננים בצורות שונות עבור מה שהם רוצים להשיג. מהם הסממנים של מנטליות הקבצן: חוסר באותנטיות – הם מתחנפים והופכים לפליזרים ולשחקנים כדי למצוא חן בעיני בעלי "הכוח" שיש להם משהו שהם רוצים מהם. הם יסבלו חברת אנשים שהם לא ממש אוהבים, וינסו להתחבר אליהם ולהיות חברים שלהם כשברמה האישית, הם בכלל לא מתחברים אליהם, ואם לא היה להם את מה שהם רוצים מהם, הם בכלל לא היו מבזבזים שנייה אחת עליהם. מתחילים לזהות את האנשים האלה? וזה לא באמת האנשים, אלא המצב התודעתי שאנשים האלה נמצאים בו. חוסר מודעות לכך שהם בעצם מלכים ששכחו מי הם. המאפיינים של המנטליות הזאת הם חוסר שקט, מתח, וויתור על ערכי יסוד, וויתור על אותנטיות ואמת אישית. לעומת זאת קיימת מנטליות הפוכה שהיא מנטליות המלך. זוהי מנטליות שמודעת לתכונות האלוהיות שיש בנו ליצור לעצמינו את המציאות ולהגשים את החלומות שלנו. אנשים בעלי מנטליות המלך מודעים לכך שהם אינם תלויים באנשים אחרים, באף אחד אחר, אלא קודם כל רק בעצמם. הם לא מתחננים לאף אחד, לא מתחנפים, לא חומדים את מה שיש לאחר, לא מקנאים… הם יוצרים לעצמם את מה שהם רוצים מתוך ידיעה שהם מסוגלים לעשות את זה. ובגלל שהם בטוחים ומאמינים בעצמם, הם כל הזמן נעים קדימה בצמיחה מתמדת, והיקום דרך אנשים וסיטואציות שהוא רוקם עבורם, פותח עבורם את הדרך להגשים את החלומות שלהם. זאת מנטליות שאינה תלויה במה שיש לך, אלא במי שאתה. אנשי מנטליות המלך הם מלכים ומלכות בהרגשה שלהם. הם אנשים שיודעים מי הם ומה הם רוצים, הם אנשי עשייה שעושים הרבה ומדברים מעט. אלה הם המלכים והמלכות האמיתיים שמתהלכים בינינו! אנשים שנמצאים ברמת מודעות של מלכים. מלך לא מתחנן לאף אחד, מלך מאמין בכוחות שלו ליצור את מה שהוא רוצה בדרך הייחודית שלו. התבוננו על הגישה שדרכה אתם פועלים כשאתם מנסים להשיג את מה שאתם רוצים, האם אתם מתנהגים כמו מלכים או קבצנים? האם אתם מרגישים חסרי יכולת ומנסים להתחנן לכל מיני "בעלי כוח" שיעזרו לכם, האם אתם מנסים להתחבב עליהם למרות שלא באמת הייתם בוחרים אותם כחברים מתוך "אהבה טהורה"? האם זה רק אינטרס? או שאתם יוצאים לדרך ליצור את מה שאתם רוצים עם מה שיש לכם כרגע כשבלבכם אמונה חד משמעית שאתם הולכים להשיג את זה? בתחילת דרכו הראפר ג'יי זי לא הצליח לקבל חוזה הקלטות, אז הוא הקים חברת תקליטים והחתים את עצמו. אני אוהב את צורת החשיבה הזאת, אנשים גדולים לא מחכים לאף אחד! אלה הם אנשים בעלי מנטליות המלך. ג'יי זי אמר ששתי האופציות שהיו לו היו או להיכנע ולוותר על החלום, או לפתוח חברה עצמאית ולנהל את עצמו. אז הוא היה גם הזמר וגם המנכ"ל של החברה – בו זמנית…המנכ"ל המזמר : ) היום הוא השם הכי גדול בתעשיית המוסיקה, כשהזמרת ריהאנה חתומה אצלו (הוא גילה אותה), אלישיה קיש וביונסה. מנטליות הקבצן אומרת: "ניסיתי והם לא רצו לעזור לי…אז מה נשאר לי לעשות?" מנטליות המלך אומרת: "איתם או בלעדיהם אני מתקדם הלאה להגשמת התשוקה שלי!" עבור מנטליות המלך העזרה של האחרים היא רק פלוס, אך לא העיקר. הם מסתמכים רק על הכוחות של עצמם, על המלכות שבתוכם. הם לא מתחננים לאף אחד, הם נשארים נאמנים לאמת שלהם, לערכים שלהם, הם נשארים אותנטיים וזה מה שמנחה אותם בכל בחירה. עם מנטליות של קבצן לא ניתן להגיע רחוק, כי "קבצן" ניזון מכוחם של אחרים. עם מנטליות של מלך אפשר להגיע הכי רחוק שאפשר, כי "המלך" ניזון ממקור הכוח האינסופי שבו. זה הבדל קטן בגישה, שעושה את כל ההבדל בחיים. ואני רוצה לומר לכם מניסיוני האישי, רק במנטליות של מלך ניתן ליצור מציאות בצורה אפקטיבית ובדרך פלאית והרמונית. כי במנטליות של מלך אנחנו מסונכרנים עם היקום ופועלים יחד איתו. במנטליות של הקבצן אנחנו יכולים להיות באשליה לכמה רגעים שאנחנו מתקדמים, אך זה מגיע עד למרחק מסוים ואז למבוי סתום. אנחנו יכולים לחיות כקבצנים בחיים ואנחנו יכולים להיות מלכים, הבחירה בידנו…היא תמיד הייתה בידינו…ותמיד תהיה! בכל רגע אנחנו יכולים להחליף את בגדי הקבצן לבגדים של מלך…ללבוש את המלכות שלנו מבפנים ולצאת לדרך. מבלי לחכות לאף אחד… הקבצן מחכה לנדבות של אחרים או מנסה לעשות טריקים ותחבולות… המלך פועל! והוא פועל מהלב, ביושר אישי, בנאמנות לערכים שלו, באותנטיות…הוא צועד בראש מורם בידיעה שכל העולם הוא הממלכה שלו…והוא רק צריך להתחבר למלכות שקיימת בתוכו. מי שמרגיש מלך, נהיה מלך. או יותר נכון,  מי שמרגיש מלך, הוא מלך. זאת קריאה מכאן ממני עבור כל המלכים והמלכות שנמצאים שם…להתעורר! אלכס זיו

זה אחד המאמרים הכי חשובים שתקראו בחיים...ואני לא מגזים. כמו שאתם ודאי יודעים, יש המון שיטות וטכניקות לשינוי דפוסי חשיבה שליליים. אך מרוב שיש כלכך הרבה, קשה להבין באיזה מהן להשתמש ומתי לעשות זאת.  ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במאבק אינטנסיבי נגד השליליות, זורקים עליה כל מה שאפשר כדי לשנות אותה, אך זה רק מעמיק ומרחיב אותה יותר.  אז מה עושים?  חייב להיות משהו פשוט…ויש! אני רוצה היום להציע לכם מודל חשיבה מבוסס מדעית שיקל מאוד על המשימה הזאת. למעשה הוא כלכך פשוט שכל מה שיהיה עליכם לזכור זה רק שתי קבוצות . שתי הקבוצות האלה הן רשתות מרכזיות במוח שאחראיות לכל מה שאנחנו חווים כשלילי וכחיובי. במשך שנים בלייבים שעשיתי, במאמרים ובמוצרים שלי דיברתי על הקסם של החיבור של המודעות שלנו לעכשיו, אני קורא לזה עושר רב מימדי. בחיבור הזה העולם נהיה קסום ברגע אחד. אנחנו מקבלים את המתנה של ההווה. מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלנו אנחנו יודעים שכשאנחנו עסוקים מחשבתית בעצמינו, אנחנו מנותקים מהחיבור הנקי הזה עם רגע ההווה, אך מסתבר שהמדע יכול למדוד את זה והוא יודע למפות את האזורים במוח שאחראים על שני המצבים המנוגדים האלה שהם או שאנחנו בתוך הראש שלנו ולא מחוברים לרגע ההווה, או שאנחנו בתוך המציאות החיצונית מחוברים לרגע ההווה. שני הדברים לא עובדים יחד. והם לא עובדים יחד מפני שאלה שני רשתות שונות של המוח שפועלות באופן מנוגד אחד לשניה. והיום אני רוצה להסביר לכם על שתי הרשתות האלה, על הדינאמיקה המיוחדת ביניהן, וכמובן לתת לכם טריקים שלי שיעזרו לכם לתמרן ולעשות סוויץ׳ לפי הבחירה שלכם בכל רגע שתחליטו לעשות זאת. הרשת הראשונה מעבר לתפקודים הרגילים החיוניים שלה היא המקור הראשי של כל הסבל הפסיכולוגי האנושי.

המוח שלנו כל הזמן עושה תחזיות לעתיד, אנחנו קוראים לזה ציפיות. המוח שלנו כל הזמן עושה תחזיות לעתיד, אנחנו קוראים לזה ציפיות. לפעמים המציאות תואמת לציפיות, לפעמים היא טובה יותר מהציפיות, ולפעמים לא...ולזה אנחנו קוראים אכזבות. היום אלמד אתכם על שתי המערכות במוח שמפעילות את זה, ואיך לנהל אותן כמו בוס!

ההורמון האחראי של מוטיבציה הוא דופמין. מעבר ללמידה באמצעות מערכת שגיאת חיזוי תגמול  (RPE) הדופמין עושה משהו נוסף שלא הרב היודעים עליו. הוא מפעיל גם את אזורי התנועה במוח. מהסיבה הפשוטה, אם יש משהו ששווה להשיג אותו, אנחנו צריכים לנוע לקראתו, אנחנו צריכים לזוז לשם. אך שימו לב, זה יכול לעבוד גם בצורה הפוכה. אם אנחנו מתחילים לנוע, להיות פעילים, לעשות דברים, המוח יתן לנו דופמין, יתן לנו מוטיבציה, כי אנחנו עובדים עליו (באמצעות תנועה) לחשוב שיש משהו ששווה להשיג. אנחנו בתנועה = יש משהו שווה להשיג = שחרור דופמין = מוטיבציה זה כמו כשהורמוני ההרגשה הטובה משוחררים, זה גורם לך לחייך. ואם אתה מחייך, אתה גורם לשחרור של הורמוני הרגשה טובה. המערכת עובדת לשני הכיוונים. ואחת הסיבות המטופשות שאין לאנשים מוטיבציה...היא בגלל שהם לא בתנועה. הם יושבים על כיסא רוב היום, באותה התנוחה, מול מסכים...חיישני התנועה לא מזהים שהם בתנועה. אין תנועה = אין משהו ששווה לנוע לקראתו = חוסר מוטיבציה. אנשים מחכים שמשהו יתן להם מוטיבציה ואז הם יזוזו. אך הם יכולים להמשיך לחכות עוד הרבה זמן...כי ההמתנה הזאת פועלת הפוך, והם חווים חוסר מוטיבציה ככל שהם ממשיכים לא לזוז. אז מה עושים? עושים! עובדים על המוח באמצעות תנועה. והדבר הכי קל והכי זמין ומהיר זה פשוט לשים מוסיקה קצבית, לקום מהכיסא ולרקוד. תנסו את זה ותראו איך אתם מקבלים מוטיבציה באופן מיידי. המוח מזהה כניסה לתנועה, והוא מגיע למסקנה שיש משהו ששווה להשיג אותו, אפילו שהוא לא יודע מה, התנועה עצמה, גורמת לו לשחרר דופמין. וזה בדיוק הפוך ממה שאנשים עושים בדרך כלל. כשאין להם מוטיבציה, הם פשוט ממשיכים לשבת שם ולחשוב... הדבר הכי זמין זה לקום, לקפוץ, לרקוד, לנוע מפה לשם...להיכנס לתנועה. לסדר דברים, לנקות, להשלים משימות...להתחיל לזוז. כמה רגעים כאלה של התנעה של תנועה...והמוטיבציה חזרה. זה מאמץ קטן בהתחלה, לקום ולעשות, אך מהר מאוד כשהדופמין משתחרר, זה מתחיל להרגיש חסר מאמץ. ומכאן המומנטום נמצא בצד שלנו. יש לנו דופמין, שנותן לנו אנרגיה, לעשות דברים. זה הרגע שבו אנחנו מנצלים את המומנטום ומתחילים לעשות דברים. מוטיבציה ותנועה הם צמד...שלא הרבה מודעים אליו. נסו להיזכר לרגע באנשים עם הכי מוטיבציה שאתם מכירים... הם יושבים על כיסא במשך שעות וחושבים מאיפה לקבל מוטיבציה? או שהם קלים, קפיציים, נמרצים, זזים, כל הזמן בתנועה... הם בתנועה כי יש להם מוטיבציה, יש להם מוטיבציה כי הם בתנועה. הטריק המהיר למוטיבציה? לקום! ולזוז. תנועה גורמת למוח לעבור ממערכת ברירת המחדל (חשיבה מוגברת על עצמך ועל החיים שלך, הרצת סימולציות מחשבתיות) למערכת המשימה החיובית (פוקוס על המציאות האמיתית שלפניך ומסביבך...חיבור לעכשיו). כשמערכת המשימה החיובית פעילה ויש דופמין, יש תנועה, יש מוטיבציה. פשוט להתחיל לזוז...ריקוד, קפיצות במקום, הליכה, לסדר דברים...להיכנס לתנועה כדי לקבל בוסט של מוטיבציה. זה עובד תמיד. כי זאת מערכת פיזית בסיסית של המוח. תשתמשו בהאק הזה של המערכת לטובתכם! אל תחכו יותר למוטיבציה...תתחילו לזוז והיא תופיע. זה המומנטום שאנחנו צריכים כדי להרגיש טוב ולעשות טוב לעצמינו ולאחרים. אלכס זיו

המוח שלנו מייצר סימולציות שאנחנו קוראים להן מחשבות. אנחנו מסוגלים לחשוב קדימה אחורה, למעלה, למטה ואפילו לצדדים. אך יחד עם היכולת המופלאה הזאת, יש איזה באג קטן שנקרא מחשבות שליליות. וכן יש איתן בעיה. ואנחנו כמנהלי מערכת המחשב המוחית שלנו חייבים ללמוד כיצד לפתור את הבעיה הזאת. היום נלמד כיצד באמצעות מחשבה אחת אפשר לשחרר מחשבות שליליות.

מה קורה כשאנחנו שליליים עם עצמינו, מתווכחים עם דעות מנוגדות בתוכנו? זה משדר למוח שלנו שמתנהל מאבק, שיש ״פייט״, יש לחימה, ולכן הוא נותן לזה פוקוס ומצמיד לזה את המודעות שלנו כאילו מדובר בפייט של ממש. ואז מה קורה? אנחנו נכנסים עמוק יותר ללופ הזה, וזה לא עוזב אותנו. אנחנו ממשיכים ביום שלנו, והדרמה המנטלית שאנחנו מגלגלים במחשבות פשוט לא עוזבת אותנו, עוקבת אחרינו כמו איזה ענן אפור מעל הראש שלנו שבא להפוך את היום שלנו לאפור. ככל שאנחנו מתנגדים לזה ומנסים לצאת מזה, זה רק נדבק אלינו יותר. אז מה עושים?

העולם שאנחנו חיים בו שנראה כלכך רגיל, הוא סימולציה. מה זה אומר...שהוא לא אמיתי? הוא כן אמיתי, אך בקונטקסט גבוה יותר, הוא לא אמיתי. יש רמות של אמיתי, והרמה שלנו היא לא האמיתי האמיתי. השוואה טובה היא זאת: יש את המציאות שאנחנו מכירים, ויש משחקי וידאו. משחק הוידאו אמיתי בתוך המציאות שלנו. יש לו פיזיקה משלו, יש לו סיפור, יש לו דמויות, יש לו ״מציאות פיזית״ משל עצמו. יש בו אינטראקציה בין דמויות, יש תנועה, יש אובייקטים, יש מטרות, פרסים ועונשים. אפילו טבע, יש משחקים עם טבע מדהים, נופים מהממים. אז אי אפשר לומר שמשחק הוידאו לא אמיתי, הוא כן אמיתי, והוא מרגיש אמיתי כשמשחקים בו. אך כפי שאמרתי יש רמות של אמיתי, והמציאות הרגילה שלנו, היא מציאות ברמה ראשונית יותר, משל משחק הוידאו. שתי המציאויות קיימות, רק שאחת בסיסית יותר, והשניה משנית. המציאות של משחק הוידאו בנויה על התשתית של המציאות שלנו. של החשמל, החומרים שמרכיבים את המחשב, התכנון, הייצור. זאת מציאות בתוך מציאות. רק אם אנחנו מבינים את האנלוגיה הזאת, זה אפשרי עבורנו לשאול את השאלה הבאה: מה אם המציאות שלנו, היא לא ראשונית, כלומר היא לא הרמה הבסיסית יותר, וכמו משחק וידאו למציאות שלנו, המציאות שלנו היא סימולציה (הדמיה) בתוך מציאות ראשונית יותר משלנו. אני יודע את זה מתוך ניסיון חווייתי, והתבוננות של שנים בסנכרונים שונים, שהמציאות שלנו היא סימולציה. תארו לכם שמצליחים ליצור משחק מחשב שלדמויות בו יש מודעות שמחקה את המודעות שלנו. הם חושבים שהעולם שלהם הוא אמיתי, יש להם מחשבות, אינדבידואליות, מערכות יחסים, רצונות, שאיפות, מטרות, אכזבות, הצלחות... אך לא אומרים להם שזאת לא המציאות הראשונית, שזאת סימולציה. הם חיים רגיל לגמרי, ואין להם דרך לדעת את האמת. הם לא יכולים לדעת שיש מציאות ברמה ראשונית יותר משלהם שהמציאות שלהם בנויה על התשתית שלה. אך הנה משהו מעניין... יש כמה דברים שלא מסתדרים לשחקנים המודעים האלה... יש כל מיני סנכרונים שגורמים לחלק מהשחקנים לחשוב שמשהו פה לא מסתדר... המדע מנסה להסביר הכל במונחים פיזיים ידועים, לפי כללים מדעיים. כך זה היה במשך אלפי שנים, עד שפיזיקה קוואנטית נכנסה לתמונה, והמוזרות שלה פשוט לא מסתדרת מדעית. אז יש לנו גם במשחק הזה שמתוך חוויות אישיות הבינו שאנחנו בסוג של סימולציה. ויש לנו גם את הפיזיקה הקוואנטית שמתנהגת בצורה לא הגיונית ומנוגדת אפילו לכל מודל לוגי שאנחנו מכירים. והיא אפילו מוזרה יותר מסרטי מדע בדיוני. חלקיקים צצים ונעלמים, חלקיק יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, לנוע בזמן, רק כשיש מתבונן להפוך לחלקיק, וכשאין מתבונן להתנהג כמו גל של אפשרויות. עד שמתבצעת מדידה, החלקיק נמצא בכל האפשרויות בו זמנית...ועוד ועוד... אז כן, אנחנו בסימולציה, אנחנו הן הדמויות המודעות בתוך המשחק הנוכחי שאנחנו חווים, ויש לנו רמזים שזאת סימולציה, גם מבחינת חוויות אישיות, וגם מבחינה מדעית האפשרות הזאת מתחזקת ויותר מדענים מתחילים לחשוב בכיוון הזה. אז כן קרוב לוודאי שאנחנו חיים בסימולציה, אך עדיין, זה מרגיש אמיתי וזה אכן אמיתי עבורנו. אני לומד את המערכות של המוח באופן יומי. למה לי לעשות את זה אם בגדול גם המוח שלנו הוא חלק מהסימולציה? בגלל האנלוגיה שנתתי לכם עם משחק המחשב. אם אני יוצר משחק מחשב עם שחקנים מודעים, ואני מתכנן להם גוף דומה לשלנו, ומתכנת את הגוף כך שהמוח הוא יחידת העיבוד המרכזית בגוף הזה, והוא משפיע על מצב הרוח של הדמות, ועל המיינד סט שלה, ובכך משפיע על כל המהלכים במשחק, אז זה לא משנה אם המוח הוא סימולציה, במשחק עצמו, חשוב מאוד להבין את הפיזיקה של המשחק. אם אני משחק עכשיו משחק וידאו חדש, הדבר הראשון שאני מנסה להבין זה את הפיזיקה של המשחק. מה הדמות יכולה ולא יכולה לעשות, הסביבה הפיזית, החוקים הפיזיים, האינטראקציה עם הסביבה ושחקנים אחרים במשחק, כל זה חשוב. וגם בסימולציה שלנו זה חשוב, כי זה חלק חשוב ביותר מהמשחק. מי שמשחק מבלי להבין וללמוד ולשפר את החוויה שלו במשחק, מה הוא עושה? מתנהל ברנדומליות...וזה לא חכם. לגבי חוויות אישיות שלי, לאחר המון סנכרונים שמתי לב שבממוצע משהו חוזר על עצמו... בדרך כלל סנכרונים באים לאחר יומיים. אין לי מושג למה אך אחרי כלכך הרבה פעמים שחוויתי סנכרונים, ומדדתי אחורה, מהרגע שטריגר אחד הפעיל טריגר שני, כמעט תמיד זה יומיים. אני היום יודע למדוד את זה, כי קל מאוד לזכור יומיים אחורה. אנשים לא מודעים לכך, ובגלל זה הם לא מקשרים בין שני אירועים שמחוברים בצורה יוצאת דופן שמוכיחה לך שזה לא מקרי. זה כאילו שהמשחק שאנחנו נמצאים בו משאיר רמזים לשחקנים שנמצאים ברמת מודעות יותר גבוהה. התחלתי להבחין בזה רק לאחר שהבנתי שאנחנו שותפים פעילים ביצירת המציאות שלנו. בכל מקצוע שמישהו עובד בו שנים, הוא מתחיל להבחין בתבניות שחוזרות על עצמן, בדברים שאחרים לא יכולים להבחין בהם כמו מישהו שעושה את זה כל יום. אז אני אומר לכם כמישהו שמתעסק בתחום הזה הרבה שנים, הסימולציה אמיתית : ) והמשחק כל הזמן מראה את זה מחדש, למי שהמודעות שלו פתוחה לזה. בואו נניח שאני צודק... מה אנחנו יכולים לעשות עם המידע הזה? אז קודם כל כפי שאמרתי, להמשיך להתייחס למציאות הזאת כמציאות אמיתית, כי היא אכן אמיתית עבורינו בחוויה שלנו. זה שיש מציאות מעל, שהיא ראשונית יותר לשלנו, לא מפחית מהחוויה האמיתית שאנחנו חווים כאן, זה אמיתי עבורנו לגמרי, וכך זה צריך להמשיך. אך, אם אנחנו מבינים שהמודעות שלנו, ויותר נכון, המקום שהמודעות שלנו מתמקדת בו, הוא פקטור חשוב בסנכרונים שונים שאנחנו חווים, כאן זה מתחיל להיות מעניין... זה אומר שהדינאמיקה של ההחלטות שלנו, הרוטינות שלנו, המיינד סט שלנו, איפה אנחנו מחליטים לשים את המודעות שלנו, על מה לחשוב, איך לפעול ולהתנהג, כל זה מסתנכרן מחדש באופן רציף עם המציאות שנפגוש בהמשך. ואת זה אני אומר לכם בוודאות, מניסיון, וזה חשוב. במאמר הקודם שיתפתי אתכם ציטוט שאומר: ״את מה שאתה לא משנה, אתה בוחר בו.״ זה אומר יכולת הבחירה שלנו לשנות משהו, בהתנהגות שלנו, בחשיבה שלנו, ביחס שלנו לדברים, בגישה שלנו, במשהו שאנחנו עושים פיזית במציאות שלנו, כל אלה מסתנכרנים עם הסימולציה הזאת. וכאן חשיבות של זה. אם זה עולם פיזי לפי המודל ״הניוטוני״ הישן של המדע, אז המציאות שלנו בכלל לא מסתנכרנת עם המודעות שלנו. אך אם המודעות שלנו כן מסתנכרנת עם המציאות שלנו, אז מה זה אומר? זה אומר שיש לנו השפעה על המציאות, ואנחנו לא יצורים שהולכים על שתיים בעולם פיזי מובנה, מטיילים מפה לשם... אלא, אנחנו מסונכרנים עם העולם הזה ויש לנו השפעה עליו. אך, אנחנו לא יכולים לנסות לשלוט על כל פרט קטן, ולחשוב יותר מידי על זה...כי אז אנחנו נפספס את החוויה עצמה. אם הייתי מביט על זה מהצד של המשחק, של הסימולציה, שנותנת רמזים לשחקנים מודעים אז הייתי חושב כך... הסנכרונים האלה באים לומר: היי, תרגעו, תורידו לחץ, בגדול זה רק משחק. קחו את זה באיזי, שמרו על רוח המשחק, תוריד לחץ מעצמכם, תצחקו ותיהנו מהחוויה. תעשו את זה הכי כיף שאפשר. המשחק בנוי בצורה כזאת שהמודעות שלכם מסונכרנת עם המציאות. כמה פעמים אפשר לרמוז לכם על כך? והמסר הוא זה: התמקדו בעיקר ולא בטפל. התמקדו במה שאתם אוהבים, במה שאתם רוצים, במה שמלהיב אתכם, תפסיקו להתמקד בשליליות, בשטויות, באינפורמציה ממקורות נמוכים...הסנכרונים של המודעות והמציאות הם אוטומטיים. התמקדו בדברים בונים וחיוביים, ותנו למשחק להסתנכרן עם המודעות הזאת. אל תתקעו באותם מקומות, מנטליים, או פיזיים. במשחק יש זרימה, תהיו גמישים יותר, תחשבו על דברים מזוויות שונות, תנסו דברים חדשים, זה כל הכיף במשחק. אז כן, העולם שלנו הוא סימולציה. המשחק מסתנכרן אתכם. שחקו אותה בגדול! אלכס זיו

הטכניקות ל יצירת מציאות  דרך דמיון מבוססות על רעיון אחד פשוט: לדמיין את מה שאתה רוצה כאילו זה כבר קורה. לא בעתיד. עכשיו. לייצר בגוף את ההרגשה של “אני שם”, למרות שכרגע אתה פה. וכשזה מצליח במיוחד אם זה דמיון שגורם לנו להרגשה מאוד טובה, יש תחושת אופוריה. הגוף מרגיש את זה. כולנו מכירים את הטכניקה עצמה, אך יחד עם זה ישנה בעיה שיכולה לבטל את כל עבודת הדמיון המעולה שעשינו. ורובינו עושים את זה או לפחות עשינו את זה כמה פעמים לעצמינו. דמיינו משהו נפלא, חווינו אותו כמציאות בדמיון, אך זה לא התגשם ואפילו לא התקדם. אז איפה הבעיה? על זה בדיוק אני רוצה לדבר במאמר הזה.

שמעתי השבוע ציטוט שגרם לי לעצור ולחשוב על כמה שזה נכון וכמה שההבחנה הזאת יכולה לקדם אותנו בכל תחומי החיים. זה אחד הציטוט הטוב ביותר ששמעתי לאחרונה כי הוא פרקטי, כי הוא מניע לפעולה, ליצירת שינוי. הציטוט הוא כזה: